החגים הנפלאים שלנו צבעוניים הם. זוהרים בססגוניותם. סעודת ליל ראש השנה על שלל סימניה הטובים: תפוח בדבש- לשנה טובה ומתוקה. גרגירי הרימון האדמדמים- לריבוי זכויות ומצוות. ראש הדג- שנהיה לראש.
וחג הסוכות – כמה צבעוני הוא. לאכול בסוכה המקורה בירק וענפי עצים, מקושטת בשרשראות נייר צבעוניות, ובתמונות ססגוניות. והססגוניות של חג שמחת תורה, על שיריו וריקודיו , ההקפות המרוממות עם ספרי התורה ודגלי הילדים.
וכן הלאה. נרות החנוכה, הלביבות והסופגניות ומאכלי הגבינה, שמחת פורים עם קריאת המגילה והכאת המן, התחפושות המקוריות ומשלוחי המנות, ההכנות והקניות לקראת חג הפסח,ניקיון הבית והכשרתו, וליל הסדר המרומם. ניחוח המצות, הקערה וארבע הכוסות, קריאת ההגדה ומתנות האפיקומן. חג השבועות- ליל שימורים של אמירת תיקון ולימוד תורה, בית הכנסת המקושט וקריאת עשרת הדיברות.
בתוך אותה קשת מועדים נפלאה, אחד הוא הבולט והנישא על פני כולם. זהו חג ללא סעודות, ללא זמירות ושירה. חג ללא צבעים, בוהק בלובנו.אכן כן,מנהג ישראל ללכת בו בבגדי לבן.והכוונה כמובן ליום הכיפורים.
כי מיוחד הוא יום זה, ניסה ונשגב מכל ימים. גם יהודים שאינם מקפידים על שמירת המצוות בכל ימות השנה, ואינם נמנים על באי בית הכנסת- ביום הכיפורים פוקדים את בית הכנסת בצום ובתפילה. והם מתקבלים בשמחה ובמאור פנים. בפתח תפילות היום הקדוש מכריז החזן: “על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים”.
אבל יש כאלו,שמושג היום הגדול והקדוש הזה התעוות אצלם. חושבים הם, שניתן לעשות בכל ימות השנה ככל שיעלה על הדעת, וביום הכיפורים באים לבית הכנסת לכעין חנינה כללית, “שמיטת חובות ”
לאלו נספר מעשה:
מעשה בנערה שהגיעה לפרקה והכירה בחור. לא היה לו מקצוע, לא היו לו חסכונות,אף לא דירה. אבל הנערה לא נרתעה. היא קנתה את הדירה, היא ריהטה אותה,ואף נתנה לו זכות חתימה בחסכונותיה. את בגדי חתונתו קנתה מכספה – ואכן נראה הדור ומקסים בעומדו תחת החופה. מובן שהיא זו ששילמה עבור החתונה המפוארת והתזמורת הנפלאה והמובחרת. לאחר החתונה נסעו לדירתם החדשה,ולמחרת בבוקר ירד למכולת להביא כמה מצרכי מזון-
ונעלם.
עברו שעה ושעתיים ולא חזר. הלילה ירד והיא בודדה בדירתה. חששה אולי אירע לו משהו. אולי נחטף, אולי איבד את הזיכרון. פנתה למשטרה, נערכו חיפושים, אך לשוא.עבר שבוע, עברו שבועיים, אי אפשר היה להסתיר את הסוד. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה.עברו חודש וחודשיים, לא היה ממנו אות חיים.לא מכתב, לא צלצול טלפון, רק הבנק דיווח על משיכות כספים מן החשבון…
כך עברה שנה של בדידות ומצוקה. שנה של רגשות קוטביים, בין כעס ועלבון לבין חרדה ודאגה. בליל יום השנה לנישואין האומללים ישבה לה נוגה, דפדפה באלבום והגירה דמעה, ולפתע נשמעה נקישה בדלת. קמה לפתוח- וסומרה למקומה: החתן ניצב בפתח, לבוש באותם בגדים-כמה נאה הוא בבגדי כלולותיו, מחייך חיוך קורן ומצודד, ובידו- זר פרחים. נכנס לדירה כשפיו ממלמל אלף סליחות-
והיא המומה. נקרעת בין חרון וכעס לבין אהבתה ותקוותיה. האם תורה לו את הדרך החוצה, האם תדרוש ממנו הסבר, או תבליג ותסלח,תמתח קו על העבר ותניח לו לפתוח דף חדש?
“את חיוורת” אמר לה. “בואי, שבי. למה את שותקת, את ניראת מתוחה…”
מה הייתם עושים? כיצד הייתם מגיבים? היא מכל מקום החליטה להבליג. ישבה מולו והאירה לו פנים. לא שאלה שאלות. לא פתחה בתוכחות. הדחיקה את התהיות, ונתלתה בבקשת הסליחה. בבוקר יום המחרת ירד למכולת להביא כמה מצרכי מזון.
ולא שב.
הפעם לא עירבה עוד את המשטרה. אף לא סיפרה להוריה על הביקור. הסכינה עם בדידותה. בהגיע יום השנה השני לנישואין, אף לא פתחה את האלבום. אבל הפעמון צלצל. ובפתח, מי אם לא, החתן דנן.לבוש במיטב בגדיו, צרור פרחים בידיו, בעיניו חיוך קורן ושפתיו ממלמלות מילות התנצלות…
מה הייתם עושים? מצטדדים,ומניחים לו להיכנס? או טורקים בפניו את הדלת?!
כמדומני שהנמשל מובן מאליו.אבל קשה להתאפק מלצטט את הדו שיח הקצר שהתנהל שם, ליד הדלת הפתוחה למחצה,בין הגברת לבחור שבחדר המדרגות. “מה אתה רוצה”? שאלה בקול קר כקרח .
“הבאתי לך פרחים” אמר. “ואני מאוד מבקש שתכניסי כספים לחשבון הבנק,משום שמשכתי משם את כל היתרה ויש לי הוצאות רבות, את מבינה…”
הן כדאי להיזכר מה היה ביום הכיפורים הראשון של עם ישראל, מה אירע ביום הכיפורים שלאחר חג מתן תורה. הבה נרענן את הזיכרון: התורה ניתנה בחג השבועות, ומשה עלה למרום לקבל את הלוחות. 40 יום שהה במרום, וביום הארבעים- שעה לפני רדתו- איבדו את העשתונות ועשו את העגל. נגזרה עליהם כליה.
עלה משה רבינו בראש חודש אלול ושהה שם ארבעים יום נוספים,וירד ביום הכיפורים, וכל אותם ימים היו ישראל שרויים בתשובה ותפילה על חטאם.-וירד משה רבינו בעשור לחודש (יום הכיפורים) והיו ישראל שרויים בתפילה ותענית. ובו ביום נאמר לו למשה: “סלחתי כדבריך”, וקבעו הקדוש ברוך הוא יום סליחה ומחילה לדורות. שנאמר: “כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאותיכם לפני ה’ תטהרו”
אמור מעתה: אמת, שיום הכיפורים ההוא היה היום התרצות,יום פיוס, יום סליחה ומחילה,- אבל בעיקרו, היה זה יום נתינת הלוחות לעם ישראל. יום בו נמסרו להם כל המצוות. וזהו אופיו האמיתי של יום הכיפורים: יום של התחלה מחודשת. יום של קבלת עול מצוות, אותן מצוות שהזנחנו עד כה. “ביום חתונתו”אומרת הגמרא, זה מתן תורה. פירש רש”י: יום הכיפורים,שניתנו בו לוחות אחרונות!
אם כך נבוא-תיפתח הדלת לרווחה. נוזמן להכנס, מבלי שנישאל שאלות מביכות.היכן היינו עד כה…
גמר חתימה טובה לכל בית ישראל
